<h1>הפרדס לרש"י הלכ' אבילים</h1>
<h2>דף קה:</h2>
תנו רבנן הקורע בחמתו ועל מתו על אביו ועל אמו בשבת, אף על פי שחילל את השבת יצא ידי קריעה.
<h2>דף קלו.</h2>
במגנצא ובוורמשא היו יושבין על פחות מבן שלשים. וכן הורה רבינו יהודה נ"ע ועשה מעשה בוורמשא [אף על גב] דאין בקיאין ולא קים להו אם בן ט' חודשים שלימים הוא. אבל יש לנו תימא גדול על זה שהלכה רווחת היא בישראל בג' מקומות במסכת שבת בפרק רבי אליעזר, דמשמע [ש]אין נוהג עליו אבילות. ועוד דאבילות [אינה] מן התורה ומספק דוחין אותו.
מת בתוך שלשים נקבר [בחוץ] ואין יושבין עליו באבילות.
<h2>דף קנא:</h2>
תנו רבנן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין את לחייו ואין פוקקין את נקביו ואין נותנין כלי מתכות ודבר המיקר על טיבורו עד שעה שימות שנאמר [קהלת י"ב] עד אשר לא ירתק חבל הכסף וחרוץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור. אין סכין ואין מדיחין אותו ואין מטילין אותו על החול ולא על גבי המלח עד שעה שימות ואין מאמצין את עיניו והנוגע בו הרי זה שופך דמים. למה הוא דומה לנר (המתפטף) [המטפטף] כיון שנגע בו אדם מכבהו. אין (קוראין) [קורעין] ואין חולצין ולא מספידין ואין מכניסין ארון לבית עד שעה שימות, ואין משמיעין עליו ואין משנין את מעשיו [ר' יהודה אומר אם היה כשר משנין את מעשיו].
[ומנהג לומר צידוק הדין בשעת יציאת נשמה (או) [וממתינים] לכבוד הדבר ואמרי[ם] אותו בחצר [בית] הקברות על פי המערה בשלום (ד)[ת]שכב].
<h2>דף קנב.</h2>
במגנצא היו חולקים בדבר [זה], שרבינו שמואל הכהן היה מכניף ביה עשרה כל ז', אפיל[ו] יש לו קרוב בארץ רחוקה, הואיל והנשמה אונגת של שבעה במקום שנפטר המת. ונראין דבריו ומסתברין. לפי שטעם המעשה אינו אלא בשביל קורת רוח (ו)[ל]נשמה, שחוזרת ומתאבלת עליו כל שבעה. וכן גאון השיב בתשובותיו. אמר רב חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו שנאמ[ר] [איוב י"ד] אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. אינה מתאבלת אלא במקו[ם] שנפטרה ממנו, לא שנא יש לו מנחמין באין ויושבין במקום שנפטר, שנפשו (מתביישת) [מתיישבת] כשבאין בני אדם ויושבין במקום שנפטר. שכך אמרו חכמים ההוא מת שאין לו מנחמין דשכיב בשביבותיה דרב יהודה כל יומא הוה מכניס ביה עשרה וכו' אלמא [אף על פי] שאין לו מנחמין, כיון שבא ויושב במקום שנפטרה נשמתו שם היא מתנחמת. אבל אין נוהגין במקום שיש לו קרוב, אפיל[ו] במקום רחוק, שיהא חייב לישב עליו באבילות (אז מכניף) [ולהכניף] ביה עשרה.
אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. [ד]ההוא [שכבא] דהוה בשיבבותיה דרב יהודה (שכיב) ולא הוה [ליה] מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה ואזיל [ו]יתיב [ליה] בדוכתיה, איתחזי ליה בחלמיה [אמר ליה] תנוח דעתך [כשם] שהנחת את דעתי.
[ו]בבית אבל כשנכנסין להתפלל נוהגין לומר הפסוקין כל אחד ואחד בפני עצמו ולא ביחד. והעומד להתפלל אינו (מגביע) [מגביה] קולו כשהוא מתפלל. ואם היה ר[אש] ח[דש] אין קורין את ההלל, לפי שאין אומר דברי שמחה בבית האבל. וכך מנהגם כשמסיימ[י]ן תפילתם הולכין לבית הכנסת כולם למקום שהציבור מתפללין.
